דפנה סטאר

בצבא הייתי צפנית בחיל הקשר. חדר אחד, דלת סגורה, ובתוכו קוד שכל השאר נשען עליו. התפקיד שלי היה גם להצפין וגם לשמור.

לא חשבתי על זה שנים. ואז יום אחד, באמצע קריאת מפה, זה נפל לי לראש: אני עושה בדיוק את אותו הדבר. יושבת מול משהו שנראה מבחוץ כמו רצף חסר פשר של סימנים, ויודעת לקרוא מה כתוב שם.

כי כל מפה היא קוד. לא גורל, לא נבואה, לא ניחוש. קוד. מבנה שאפשר לקרוא אותו, ואם יודעים איך, הוא מספר עלייך דברים שאת בעצמך כבר הפסקת לראות מרוב שהתרגלת אליהם.

יש בי פיתוי גדול להגיד לאנשים שאני אפתור להם את הבעיות. שיבואו, ואצלי ימצאו את התשובה. אבל להגיד דבר כזה זה קצת גם לשקר, וזה עושה לי כואב בפה.

כל המטרה של הידע הזה, וזה ממש כתוב בבסיס שלו, היא להחזיר לאדם את הסמכות על ההחלטות של עצמו. לא להעביר אותה למישהו חכם יותר. אז אני לא אגיד לך מה לעשות, ואני לא אגיד לך מה יקרה. אני אראה לך את המבנה, ואת תחליטי.

ואם תרצה, אשב איתך קצת בחדר העינויים שלך ואחזיק לך את היד. אבל בסופו של דבר את הדלת החוצה תצטרך למצוא בעצמך.